שלום לכולם. אני ממשיך השנה מסורת שהתחלתי לפני שש שנים, לפיה לאחר כל משחק אני מעלה נקודה למחשבה, שאולי תעורר דיון מעניין או תיתן זווית קצת שונה של מה שכולנו כבר ראינו. אם יהיה עוד משהו לכתוב, אז אולי תהיה יותר מנקודה אחת, אבל אנסה לצמצם כי בסך הכל כולם כבר כותבים (כמעט) את הכל, ואין צורך לחזור על הדברים.

טוב – אז פעם ראשונה שהמדור הזה כולל התייחסות לקבוצתי האהודה – הלוס אנג'לס לייקרס. ואם בעבר היו לי קצת קונפליקטים לגבי האהדה הזו, בגלל סגנון המשחק והאופי באופן כללי, אני חייב לציין שהשנה זה ממש כיף לצפות ולהריע לחבורה הזו. כמו (כמעט) כל האלופות בעבר (רמז מטרים?), זו קבוצה שמתגאה מאוד בהגנה שלה, במחויבות לכל מהלך, באופי הבלתי מתפשר וברוח המלוכדת והחברית בין שחקניה. באמת כל הכבוד לראשי המועדון שייצרו כזו יחידה מגובשת.

לגבי המשחק – רבים כבר יתהו – מה כבר אפשר לומר על משחק שנגמר מעשית ברבע השלישי, ועוד כזה עם פציעות לשחקני מפתח של ההיט?

אז ככה – המשחק, בניגוד למה שכמה מגיבים בטח יגידו לכם, לא "נולד" גמור. הוא התחיל מאפס אפס. יותר מזה, הוא התחיל בריצה של מיאמי שהגיעה לסלים קלים כמעט בכל פוזשן, עם חסימות לקלעים/חודרים סטייל פאנתנאיקוס של אוברדוביץ' (כלומר – כל חסימה זה קיר ואי אפשר לעבור, מה שנותן יותר חופש לשחקן המכדרר). בצד השני הסתדרו יפה מאוד עם הגבוהים של הלייקרס ודחפו אותם החוצה, וכל סל של הלייקרס היה ברמת קושי גבוהה, לעומת לייאפים ו- uncontested shots של מיאמי. אחת הסיבות לסיפור הזה היא הכבדות של הלייקרס בהגנה, ובעיקר הווארד. ב-pregame הצעתי אולי לשחק עליו לפוסט, אבל באופן שבו התפתח המשחק, היה ברור שבשלב הזה הוא הרבה יותר liability מאשר יתרון (הדוגמה הכי טובה לכך היא דווקא המהלך הראשון של המחצית השניה, עם ה-אנד וואן של באטלר). אחרי מבול הנקודות שנחת עליהם, הלייקרס הפנימו שהדוקטורינה המתאימה כאן היא זו שחיסלה את יוסטון – "סמול בול" עם מרקיף מוריס במקום דוויט (ואפס דקות למגי, mind you). זה איפשר הרבה יותר מוביליות בהגנה, כמו גם עוד איום התקפי מרחוק שהגבוהים הקלאסיים לא יכולים לספק.

ההתאמה הקטנה הזו (ביחד עם יום קליעה מטורף, אני יודע..הרי בלי הקליעות בהתחלה זה היה 20 הפרש למיאמי ולא 13 ואז אין לדעת מה היה קורה) – ההתאמה הזו הביאה את הלייקרס למצב הגנתי הרבה יותר מתאים, הרבה יותר גמיש (קצת כמו המורי-בול ששגיא רפאל כתב לנו עליו), ומכאן הדרך חזרה למשחק היתה סלולה. מאותה נקודה זה כבר היה אחוז הקליעות הפנומנלי והפציעות שיצרו את ה-separation הדרוש, למרות שלדעתי גם בלי זה – המשחק היה בסוף הולך ללייקרס, פשוט כי הם פיצחו את מיאמי הגנתית אחרי רבע ראשון קטסטרופלי (בחלקו).   

להמשך – כמובן שחשב לדעת מה מצבם של הפצועים. הלייקרס לא יקלעו באותם אחוזים גם בהמשך הסדרה, אבל זו גדולתם – כשהם היו חייבים התפוצצות התקפית (גם מול דנבר) – הם השיגו אותה. ההגנה שלהם (שהחזיקה את ההיט על 39 נקודות ברבעים 2-3) לא הולכת לשום מקום, וצריכה כמובן להתכוונן ולהשתפר (שלום לך קנדריק נאן), אבל עד כה ווגל הוכיח לנו שזה בדיוק מה שהוא עושה – מגלה מוקשים ומפרק אותם במהירות (בסיבובים הראשונים זה לקח משחק שלם. בבאים זה מחציות או חלקי מחציות).